בית המשפט קיבל את הטענה כי הנכס שייך לאזור ב' אשר תעריפיו גבוהים יותר, אך לא אישר גבייה בהתאם לתעריפים החלים עליו בנימוק כי העלאת החיוב מהווה חריגה מחוקי ההקפאה.

בפסיקתו זו מתבסס בית המשפט על פסיקה קודמת האוסרת שינוי אזורים לצורך העלאת הארנונה.

לדעתנו פסיקה זו שגויה: באותו מקרה לא היה מדובר בשינוי אזור הנעשה בהחלטת הרשות ולצורך העלאת תעריפי הארנונה, אלא הדבר נקבע על ידי ועדת גבולות אשר מונתה ע"י משרד הפנים, אשר אומנם אימצה הסכמה של הרשות עם הועד המקומי, אולם לכתחילה מטרת העברת השטחים לא הייתה העלאת תעריפי הארנונה.

אנו סבורים כי כאשר משתנה אזורו של נכס, ניתן לחייבו בהתאם לתעריפי הארנונה החלים עליו. הדבר דומה להעברת שטח מרשות מקומית אחת לאחרת, במקרה זה כבר נפסק כי הרשות המקבלת זכאית לחייב את השטחים שהועברו לרשותה על פי צו הארנונה שלה, ובעלי הנכסים בשטחים אלו אינם זכאים עוד לשומת נכסיהם בהתאם לתעריפי הרשות המעבירה (השווה עע"מ 7414/13 בר טן אחזקות והשקעות בע"מ נ' עיריית רמת גן )פורסם בנבו, 24.12.2014)).

לכל הפחות לדידנו, היה על בית המשפט להבהיר כי פסיקתו זו רלוונטית לאותה שנת מס אשר במהלכה תוקנה השומה (2020), ולאפשר לרשות המקומית לתקן את השומה בשנת המס הבאה.

קביעה נכונה לטעמינו אשר נכללה בפסק הדין הינה, כי הסעד במקרה של הפרה אינו מתן הטבה ל"מופלה", אלא חיוב הנכסים אשר לא הוחלה לגביהם המדיניות הראויה.