בית המשפט העליון קבע לאחרונה כי ארבעת בתי המלון של רשת פתאל בטבריה ייאלצו לשלם לעירייה תמורת איסוף ופינוי הפסולת העודפת. בכך, הפך העליון של פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת, שקבע כי על העירייה לפנות את הפסולת של בתי המלון בעיר על חשבונה.

בשנת 2019 ביקשה עיריית טבריה לחייב את בעלי העסקים בעיר לשאת בעצמם בעלות פינוי פסולת עודפת בהתאם לאמות המידה שנקבעו ע"י משרד הפנים בנושא, תוך שהציעה להם מספר הסדרים חלופיים בהקשר זה. בין היתר הוצע הסדר של פינוי עצמי לכלל הפסולת (בסיסית ועודפת) ע"י בעל העסק בתמורה לזיכוי שיינתן לו על חשבון הארנונה, עבור פינוי הפסולת הבסיסית.

לאחר פניות של התאחדות המלונות בטבריה ושל רשת מלונות פתאל, המחזיקה בארבעה בתי מלון בעיר, לעיריית טבריה בבקשה לבטל את ההחלטה, הוגשה עתירה לבית המשפט המחוזי בנצרת, בבקשה שיורה על ביטול החלטת העירייה בטענה שניתנה בחוסר סמכות. במסגרת עתירתן זו טענו העותרות כי, פינוי האשפה הוא אחד מהשירותים הבסיסיים שרשות מקומית מחויבת לספק לתושביה ולעסקים שבתחומה, וכי העירייה מחוייבת לספק שירות זה, מאחר שהתשלום בעדו כבר נכלל במחיר הארנונה שבתי העסק, ובכלל זה המלונות ברחבי העיר, משלמים לידיה.

העירייה מצידה טענה, כי חוק עזר העירוני במתכונתו הקיימת מאפשר לה להטיל על העסקים פינוי עצמי של פסולת, וגם מסמיך אותה לגבות תשלום עבור פינוי פסלות עודפת על ידה. עוד טענה העירייה, כי גבייה בגין פסולת עודפת תואמת לעקרונות שנקבעו ע"פ  פסה"ד שניתן בעניינה של עיריית חולון  בשנת 2013.

בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל את העתירה וקבע כי  חוק העזר של העירייה מחייב אותה לפנות את כלל הפסולת מתחומם של העסקים, כי הוא אינו מסמיך אותה להטיל על בעלי עסקים חובת פינוי עצמי של פסולת.

על פסק דין זה הגישה עיריית טבריה ערעור לבית המשפט העליון באמצעות משרדינו. במסגרת הערעור טענה העירייה כי למרות שחוק העזר העירוני נחקק בשנת 1991 הוא מאפשר לה להורות לבעל עסק לפנות פסולת, ומשלא עשה כן רשאית העירייה לפנות את הפסולת בעצמה ולחייב את בעל העסק בהוצאות הפינוי. לחילופין, טענה העירייה כי מאחר שמלכתחילה אינה חייבת בפינוי פסולת עודפת מעסקים, היא רשאית להגיע עמם להסדרי פינוי שונים אף בלא הסמכה בחוק העזר.

השופט מני מזוז, אליו הצטרפו גם השופטים מלצר ווילנר, קיבל את הערעור וקבע כי למרות שניסוחו של חוק העזר אינו מיטבי, ניתוח מהותי שלו מלמד כי  הוא מאפשר לעירייה להורות לבעל עסק לפעול לפינוי עצמי של פסולת ואף לגבות מידו תשלום בעבור פינוי פסולת עודפת ככל שזה מתבצע ע"י העירייה. על כן, אין לקבל את טענת העותרות כי הן זכאיות לקבל מידי העירייה פינוי של מלוא הפסולת שהן מייצרות בחינם. ביחס לטענתה החלופית של העירייה, כי לכאורה אין מניעה בכך שהרשות תגיע להסדרים מוסכמים עם בעלי המפעלים בנוגע לפינוי הפסולת מבלי שהסדרים אלו יעוגנו בחוק עזר, ציין בית המשפט העליון, כי יש להבחין בין הסדרים מוסכמים מעין אלו לבין הטלת תשלום חובה על עסקים בגין פינוי המבוצע על ידי הרשות, המחייבת הסדרה חוקית.

לדעתנו, פסיקה זו עשויה לסייע לעיריות נוספות שמבקשות לחייב בעלי עסקים בעיר לשלם עבור פינוי כמויות גדולות של פסולת, ואשר טרם השלימו את הליכי עדכון חקיקת חוק העזר שלהן בנושא.