העותרים הגישו תביעה כספית לביהמ"ש השלום בה עתרו לביטול חיובים בגין נכס שבבעלותם. עיקר החיובים נסבו על ארנונה.

לטענת העותרים, בנכס מחזיקה פולשת ולא הם. לאחר מו"מ הגיעו הצדדים לפשרה לפיה העותרים שילמו את החוב ורישום המחזיקים בנכס עודכן כך שהפולשת הנטענת נרשמה כמחזיקה.

כשנה לאחר חתימת הסכם הפשרה המועצה השיתה על העותרים חיוב בארנונה בגין נכס נוסף הקיים באותם גוש וחלקה, באותה הכתובת. מדובר בנכס שעד לשנת 2023 נהנה מפטור מארנונה בגין היותו בלתי ראוי לשימוש, בחודש מאי המועצה החליטה לחייב את הנכס לאור עדכון החקיקה והגבלת הפטור לתקופה של 3 שנים בהתאם לסעיף 162 לפקודת העיריות.

העותרים עתרו לביהמ"ש לעניינים מנהליים בטענה שהמועצה הפרה את הסכם הפשרה. לטענתם ההסכם חל גם על הנכס השני משום שהוא נמצא באותם גוש וחלקה והיות שלא נרשם בהסכם באופן מפורש שהוא חל רק על נכס אחד. בנוסף, הם טענו שהיות שמדובר באותם גוש וחלקה אזי שני המבנים הם בגדר נכס אחד. בנוסף, הם טענו שהחיוב שהוטל הינו רטרואקטיבי משום שהופק באמצע השנה (חודש מאי 2023) והוחל מתחילתה.

מנגד, המועצה טענה שיש לסלק את העתירה על הסף היות שהיא נוגעת לשאלה מיהו המחזיק בנכס ולסיווגיו, ואלו סוגיות אשר נתונות מכוח הדין לסמכותם הבלעדית של מנהל הארנונה וועדת הערר במסגרת הליכי השגה וערר. כן טענה המועצה שבירור העתירה יחייב בדיקה עובדתית ביחס לזהות המחזיק בנכס ומענה לשאלה האם מדובר בנכס אחד או שני נכסים נפרדים.

בפסק דינו ביהמ"ש דחה את העתירה וקיבל את טענות המועצה. ביהמ"ש קבע כי הסעד שהתבקש על ידי העותרים דינו להתברר במסלול הסטטוטורי הקבוע בחוק הארנוה ולא ע"י פנייה ישירות לביהמ"ש לענייני מנהליים, זאת בהסתמך על פס"ד בעניין עע"מ 6911/19 יצחקי נ' עיריית הוד השרון, בו נפסק כי במסגרת עתירות מנהליות ידונו שאלות משפטיות עקרוניות בעלות חשיבות ציבורית, בעוד שיתר השאלות, לרבות שאלות משפטיות מובהקות, צריכות להתברר אצל מנהל הארנונה ואח"כ בפני ועדות הערר, בהתאם לסעיף 6 לחוק הערר.  ביהמ"ש התרשם שבמקרה דנן אין מדובר בשאלה עקרונית בעלת משמעות רוחבית, אלא בשאלה פרטנית הנוגעת לנכס ספציפי של העותרים, ולכן מקומה אינו להתברר במסגרת עתירה מנהלית.

בנוסף, ביהמ"ש קבע כי יש לבחון את הסכם הפשרה בהתאם ללשונו ולתכליתו הסובייקטיבית, ומנסיבותיו, זאת לאור ההלכה בעניין ביבי כבישים, ומכוח זאת פסק כי הסכם הפשרה אינו חל על הנכס מושא העתירה.

כמו כן, ביהמ"ש אף דחה את טענת העותרים בדבר הטלת חיוב רטרואקטיבי, זאת משום שהחיוב הוטל מכוח הוראת חוק ולא בעקבות בדיקה עובדתית חדשה של המועצה שהפתיעה את העותרים. העותרים היו אמורים להיות מודעים להוראת החוק ולכך שתקופת הפטור מתוכה הוגבלה ל 3 שנים. היות שלא מדובר בהחלת הסדר חוקי חדש או נוהל חדש, או גילוי עובדה חדשה ע"י המועצה, אלא הוראת דין שהעותרים אמורים היו להיות מודעים לה, אין המדובר בחיוב רטרואקטיבי. מעבר לכך, בנסיבות העניין אין מקום לבטל את החיוב למשך תקופה של 5 חודשים משום שאין בכך פגיעה באינטרס ההסתמכות של העותרים.

לאור זאת נדחתה העתירה ונפסקו הוצאות בסך של 10,000 ₪ לטובת המועצה.